לפעמים אתה מקבל חיבוק במקום הכי לא צפוי. אתמול זה קרה לנו בבאר שבע.
'עשן הזמן' מקום פיצפון ומלא השראה, ספרים על כל הקירות, בר גדול, במה קטנה. כששאלו אותנו בכניסה אם יש לנו מוזמנים חשבנו שצוחקים עלינו. הגענו נטולי קהל, נטולי ציפיות, אבל עם תחושה שזה חלק מהדרך, במסע הארוך הזה צריך באמת להצליח לצאת מגבולות תלאביב.
המקום התמלא במהירות, היינו אחת מתוך שלוש הופעות באותו ערב, כל אחד נותן חצי שעה, הקהל מקבל הכל בכרטיס אחד. ברב המקומות זה לא עובד באמת, זה לא מביא קהל ורק מפגיש שלושה אמנים מתוסכלים.
נמרוד גלבוע, האיש והגיטרה שמתחילת הדרך עובר איתי את הרפתקאה המיוחדת הזאת, ואני עולים להופיע.
יותר מחמישים איש צפופים ומקשיבים, אף אחד מהם לא חבר שלנו, לא הוזמן באופן אישי, לא בא כדי לעודד אותנו. אבל כולם, בדממה של המדבר פתחו אוזנים סקרניות והקשיבו.
יכולתי לשמוע את חילופי האקורדים של נמרוד, את מזיגת הגולדסאר של הברמן, את הנשימות של עצמי בין השורות.
לא יכולתי להאמין כשמישהי שרה את כל המילים, ממש לידי בשורה הראשונה. לא יכולתי להאמין שכשאמרתי שזה שיר אחרון ביקשו עוד, וידעו גם מה לבקש, שהכירו את האלבום והסיפור והמילים. לא יכולתי להאמין אבל השתכנעתי. שזה קורה. שהדרך יפה והמעגל מתרחב, ויש אנשים פתוחים וסקרנים שבאים לשמוע מוזיקה. שיש מקומות שנותנים כבוד, שיש כח לשירה וגיטרה וזהו.
אנחנו מדברים על זה הרבה, אני וחבריי המוזיקאים, על איך עושים את זה. בלי ראליטי, בלי יח"צנות, בשתי ידיים. איך מגיעים לעוד ועוד קהל. אנחנו מדברים על זה הרבה. לפעמים בתסכול, לפעמים בכעס, לפעמים בהשלמה ואהבה. בסוף יום. אחרי הופעות. בבקרים ללא השראה. מדברים על זה. ושוכחים לתת זמן.
ירדנו מהבמה קצת המומים. הכביש הישר והארוך לבאר שבע הצטייר פתאום כדרך עפר פתלתלה ומיוחדת, מלאה פרחים.
המדבר החשוך חיבק אותנו.
הבנתי, שאולי לי קשה לצאת מתלאביב (בעיקר דרומה) אבל השירים שלי כבר יצאו לשם מזמן, אמיצים כמו שרק שירים יודעים, מחפשים אוזניים. ולב.
חזרתי הביתה.
מבטיחה לעצמי להמשיך לנסוע. לא לוותר.